בשנת 2013 ג’ואל ספולסקי ה CEO של Stack Overflow צייץ בטוויטר: “מפתחים, איזה דברים מגייסים עושים שמשגעים אתכם?”. הציוץ הזה זכה למאות תגובות. המכנה המשותף של התגובות היה שמגייסים לא מבינים מפתחים.
אבל, לא רק מפתחים לא אוהבים מגייסים, רוב מחפשי העבודה ולא משנה באיזה תחום מדובר מרגישים ככה. למעשה, אם תנברו פה מספר שנים אחורנית, תוכלו לקרוא סדרת פוסטים שכתבתי על בסיס סקר גדול שעשיתי ותחת “כל האמת בפרצוף”. מטרת הסקר היתה לבחון איך זה באמת מרגיש לחפש עבודה. אם מעניין אתכם לקרוא, הנה לינק לפוסט הראשון בסדרה: כאן.
זו הסיבה שהמחקר הזה, שתכף אספר עליו, משך את תשומת הלב שלי…
מדובר ב 11 ניסויים, שערכו שלושה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד (לסלי קיי ג’ון, היילי בלונדן והיידי ליו). באחד מהם חוקר אחד בישר למשתתפים בניסוי שהם יכולים לזכות ב 2 דולר אם ישלפו מכובע פתק המבשר על הזכיה מתוך שלל פתקים שהיו בתוכו (משחק מזל). לאחר בחירת הפתק, חוקר אחר עדכן את המשתתפים אם זכו או שלא. לאחר מכן, המשתתפים נשאלו מה הם חושבים על החוקר השני- אם הם מחבבים אותו, או שלא. יותר משתתפים מאלו שקיבלו את הבשורה שלא זכו- אמרו שהם לא מחבבים אותו (יחסית לאלו שכן זכו). וזאת כמובן, למרות שלחוקר השני לא היתה שום השפעה על הסיכוי לזכות, הוא רק בישר את הבשורה.
תוצאה דומה היתה לניסוי שבו עובד חברת תעופה בישר לנוסעים שחשבו שהם עומדים לעלות לטיסה על איחור של שעתיים. במקרה אחר- העובד בישר שהטיסה יוצאת בזמן. גם במקרה הזה, מספר רב יותר מבין הנוסעים שקיבלו את הבשורה על האיחור הביעו חוסר אהדה כלפי העובד יחסית לאלו שעודכנו שהטיסה יוצאת בזמן. גם כאן, העובד רק העביר מידע ולא באמת היתה לו שליטה על שעת הטיסה.
מה מסביר את זה? החוקרים הסבירו את התופעה בכך שבני אדם מחפשים הסברים והיגיון בדברים שקורים להם. הם מייצרים חיבורים בין פרטי מידע, אירועים ויחסים. והצורך הזה מתחזק עוד יותר כשקורה משהו שאיננו צפוי או משהו שלילי, כמו מוות של אדם קרוב, ביקורת שלילית ממנהל, בשורה מדאיגה מרופא או תשובה שלילית ממקום עבודה פוטנציאלי. אירועים שליליים ולא צפויים גורמים לנו לחפש הסברים וסיבות הגיוניות למה שקרה. חלק מזה זה גם הטלת אשמה. במי? ברוב המקרים באדם הקרוב ביותר לאותו אירוע.
במילים אחרות, אם אתם מחפשים עבודה ומקטרים כל הזמן על מגייסים, אתם מחברים בעצם את התחושות הלא נעימות הנלוות לחיפוש העבודה, לחוסר התגובה לאחר משלוח קורות חיים ולתשובות השליליות שאתם מקבלים לאחר ראיונות, לאלו שברוב המקרים מבשרים לכם על כך (או שלפחות אמורים להיות אלו שמבשרים על כך) ולאחר מכן גם מטילים בהם את האשמה. אתם מטילים אשמה במגייסים, בחברות ההשמה ו… לפעמים שוכחים שהם בעצם רק השליח- מאחורי הבשורות שלהם יש אינספור אנשים נוספים שהשתתפו בהחלטה, מגוון של אילוצים, אירועים שקורים מאחורי הקלעים ושאתם לא יודעים עליהם ובקיצור- פרמטרים שלא תלויים אישית בהם.
בקיצור, הנה עוד הוכחה לכך שתמיד “יורים בשליח”…
זקוקים לשינוי בקריירה? מתלבטים אם זה הזמן לעזוב מקום עבודה? התחלתם לחפש והחיפוש תקוע? שולחים קורות חיים ולא מקבלים שום תגובה? מקבלים שוב ושוב תשובות שליליות לאחר ראיונות עבודה? זה בדיוק הזמן לתאם פגישת יעוץ!
לפרטים נוספים על פגישת היעוץ לחיפוש עבודה: כתיבת קו”ח, סימולציה של ראיון עבודה, שדרוג פרופיל לינקדאין, תכנון קריירה וכמובן גם לתיאום, צרו קשר:
054-7380310 | maya.bouhnik@gmail.com
– כתיבה, בדיקה ושדרוג קורות חיים
– התאמת קורות חיים למשרה ספציפית
– פניה נכונה למשרות הנכונות
– סימולציית הכנה לראיון עבודה אישיותי ממוקדת תפקיד
– תכנון נכון של קריירה
– מיתוג נכון ברשתות חברתיות
– חיפוש עבודה באמצעות לינקדאין
– טיפים להצלחה בראיונות עבודה
– טיפים וכלים להרחבת שיטות חיפוש העבודה
– אסטרטגיות חיפוש עבודה לבכירים
– עבודה יעילה יותר עם חברות השמה
– משא ומתן על חוזים והצעות שכר
3 תגובות. השאירו תגובה חדשה
ומה, מאיה? לירות בשליח במקום בעצמי?
הרי אם לא התקבלתי למקום עבודה כלשהו (ולא משנה כמה הרגשתי טוב בראיון העבודה או כמה “התפקיד הזה תפור עלי!”) – זה משהו שאצלי לא עבד נכון בראיון. משהו שאצלי חסר… לא ככה?
אין אחריות אישית?
רק שילוחית?
אני חושב שהבעיה עם מגייסים (וכנראה שזו דעה אישית ויחידנית, כי כך אני רואה את הדברים) זה שהם מקדישים מעט מדי זמן להכיר את האדם שמחפש את התפקיד בהתחלה, ואז פחות מדי בלשווק את האדם (ולא את התפקיד)…
התפקיד של מגייסים, כפי שאני רואה אותו, זה לשווק אדם שגם אם על פי קורות החיים הכתובים אין לו את כלל הדרישות למילוי התפקיד – יש לו את היכולות למלא כל תפקיד (כך אני מאמין)…
אני מוצא שלעיתים קרובות מגייסים מחברות כוח אדם הציעו לי משרות שאינן מתאימות לכישורים שלי, אבל בגלל שתאמו לחלק מהכתוב בקורות החיים שלי וניתן היה לכופף קצת לצורך התאמה, הגישו…
יש כמה פנים לעניין
1. האם בכלל קיבלת מענה / תגובה לפניה
2. עד כמה בכלל המראיין מבין את התפקיד
3. עד כמה הוא מסוגל להעריך את היכולות הפורמליות והלא פורמליות של המועמד
4. עד כמה חברת ההשמה מתענינת באמת בהשמה איכותית או במכירת גולגלות במהירות האפשרית, על מנת לגזור את קופון ההשמה
5. לחברות ההשמה יש מטרה אחת. רווחית.
תוצאה של “מיקור החוץ” של תהליך הגיוס
מממ … האם זה עוד מחקר שמראה כמה השוק האמריקאי שונה מהזה הישראלי?
בואי נראה:
1. האם בישראל בכלל מחזירים תשובה למועמדים שלא התקבלו? לרוב לא.
2. האם בשוק הישראלי שואלים שאלות מיותרות/לא חוקיות שלרוב בינן ובין העבודה היומיומית אין קשר חזק? לרוב כן.
בישראל המרמור נובע בעיקר משתי הסיבות שמניתי לעיל, קרי: תחושה חזקה של חוסר מקצועיות מצד נשות/אנשי משאבי אנוש ( ספר על לי תכונה חלשה שלך) ומנהג מאוד מגונה מסצנת הדייטים שגורם לצד הלא מעוניין להעלם בלי להשאיר רמז ל- למה/איך/וכמה.
אגב, התחושה האישית שלי היא שהצד המראיין נוטה להמעיט ביכוליו ובעיקר בבגרותו של הצד המגוייס ולכן לא קיים בכלל המנגנון לפיו נותנים משוב לאלו שלא התקבלו (ולא, 3 חברות שעושות זאת מתוך 7853 הן לא ‘הוכחה’ שיש חברות שכן מחזירות משוב). חוסר הפרגון הזה למתראיינים רק מגביר כמובן את הסלידה מהמראיינים.